המתנה שקיבלתי מאבא - הספר

על המורכבות שבפגיעה מינית דרך התמודדות אישית, זוגית, הורית, מקצועית וחברתית עם אלימות מינית ברמות שונות, הקיימת סביבנו.

דברים שאמרו הקוראים:
"סוחף בכנותו ונקרא בנשימה עצורה"
"תוך שעות ספורות סיימתי אותו"
"כתוב בצורה מרתקת וכבר יש תור ארוך על הספר שרכשתי"
"קראתי את הספר תוך כמה שעות והוא ליווה אותי לאורך כל השבוע"
"כוחו של הספר בפשטותו ובסך כל מרכיביו – מבלי להיכנס לצהוב, לגעת ולא לגעת"

מתוך הספר:
2000 – התחלה.
באוטו עם רדיו פתוח. שמעתי באיזו תכנית רדיו על 'מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית', מספר הטלפון להתקשרות 1202 . דיברו על משהו, כבר לא זוכרת על מה, רק זוכרת את מספר הטלפון ולשם התקשרתי. מעוניינת להתנדב. קובעים לי ריאיון לעוד מספר ימים…

לרכישת הספר

פנו אלי בכל דרך אפשרית לרכישת הספר:
טלפון – 052-2747757
אימייל – lior@hatrada.org.il
וניתן לרכוש את הספר באפליקצית פייבוקס בקישור הזה –

מחיר הספר 70 ₪ + 10 ₪ למשלוח

המלצות על הספר

היי ליאור,
בביקורי בשער הגולן אצל אמא שלי,אני תמיד לוקחת ממנה ספרים או המלצה על ספר טוב שהיא קראה לאחרונה.הפעם קיבלתי ממנה את הספר "המתנה שקיבלתי מאבא".
כמו כולם גם אני סימתי אותו ביומים.(וזה בין טיפול בנכדי שלא משאירים לי הרבה זמן פנוי)
היו הרבה קטעים שממש הבנתי אותך ואת חוסר היכולת להבין ולהתמודד בגיל צעיר עם גילוי העריות.אני מלאת התפאלות לאן שהגעת בבגרותך.הדרך שאת מחנכת ומתקשרת עם בנותיך היא נושא להערצה.כשהיית במוסד ועשית הקמות אצלנו בשישיה לא ידענו כלום וגם לא הרגשנו שמשהו עובר עליך,את פשוט היית נהדרת עם הילדים שלנו.
עבדתי שנים בבית חולים,וניסו שם להתמודד עם הבעיה.וכמו שאת יודעת הבנות הצעירות הן הטרף הקל.אך הן לא הסכימו שנטפל במקור המטריד.כל הזמן בקריאת הספר ניקרה בי המחשבה איך באמת ניתן לחנך לאי הטרדה מינית.ויותר מזה איך אוכל לזהות אצל נכדותי אם הכל בסדר?
עדין אני תחת הרושם שהספר עשה עלי ואיני מצליחה לסכם לי במשפט אחד את טיבו.דבר אחד אני בטוחה שכל אנשי החינוך חייבים לקרוא את הספר ולהיות עירנים לילדם במצוקה. ולדעת להקנות לנערים ונערות את הכבוד לזולת ,לחלש והשונה.
עלי והצליחי הפתעת אותי בגדול.
רחל קידר-חדרה (לשעבר מש"ג

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)

ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.
מתוך הבשלות של המספרת וסגירת המעגלים שהיא יוצרת לאורך הסיפור ומוליכה את הקוראים מתחושות חוסר אונים, פחד, אשמה ובדידות לתחושות של העצמה, התמודדות ואף מחויבות לשינוי חברתי. במובן הזה הופך הסיפור לסיפור של התמודדות עם טראומה שאינה רק אישית כי אם חברתית, שאינה רק קשורה ל"הלם קרב של חיילים במלחמה" אשר כל כך מאפיין את החברה הישראלית, כי אם לחייהן של נשים רבות החיות כאן ומציאות חייהן שוזרת בין המצב הביטחוני- לאומי המעורער ובין היותן נשים החשופות לפגיעה וסקסיזם גם במרחבים הפרטיים והציבוריים הנחשבים בטוחים כביכול.

מסע של דרך- ליאור גל כהן

ספרה של ליאור גל כהן – "סיפור של דרך או המתנה שקיבלתי מאבא" הוא סיפור מסע מורכב ומסקרן, הנע בין הקשרים אוניברסאליים להקשרים מקומיים השזורים זה בזה. שילוב מעגלי שבין מסע התבגרות ישראלי, מסע התבגרות נשי ומסע התבגרות חברתי. זהו סיפור התבגרותה של ילדה על רקע חיים בקיבוץ ובצל זיכרונות ילדות של מלחמות ואירועים ביטחוניים אשר כל כך מאפיינים את החברה הישראלית. במקביל יש כאן סיפור מסע התבגרות נשי השזור בחוויות אישיות ובמידה רבה גם אוניברסאליות של גילוי והגדרת זהות נשית ייחודית, אהבה ראשונה, חברויות למיניהם, חוויות מיניות, זוגיות ואימהות. אולם מעל (או מתחת) לכל מסתתר כאן סיפור מסע המחבר בין האישי לחברתי, מסע של ילדה שחווה תקיפה מינית במשפחה, שורדת וגדלה עד שהופכת פעילה חברתית אמיצה המתעקשת להשמיע את קולה ובמידה רבה לייצג קולן של נפגעות רבות.
מבעד לעיניה של הילדה- האישה המספרת את הסיפור, הופך הדיאלוג בין הסערות הפנימיות של קשיי ההתבגרות על רקע הפגיעה המינית ובין הסערות החיצוניות החברתיות ביטחוניות של המציאות הישראלית המתקיימות ברקע, לדיאלוג עשיר ומאתגר המאפשר לכל קורא/ת להתחבר ולהזדהות. ייחודו של הסיפור מתבטא אפוא ביכולתו לחרוג מהאישי ולהדהד ברמה החברתית הן את הסיפור הישראלי, הן את הסיפור של נשים בחברה גברית והן את הסיפור של תקיפה מינית שהוא במידה רבה סיפור אוניברסאלי המשותף לילדות ולילדים רבים, אך עדיין אינו נראה לעין. סיפור של "התעללות בעזרת ליטופים". במובן זה מאפשרת ליאור לקוראים הצצה אל תוך חוויה מורכבת, מטלטלת ומזעזעת מבלי להיגרר לתיאורים קשים שאינם ניתנים להכלה. היכולת לשתף בחוויות כאובות החורגות מחוויות ילדות שגרתיות וליצור אמפתיה תוך שמירה על גבולות של הכלה והתמודדות אינה מובנת מאליה. הדבר מתאפשר בין השאר מתוך הבשלות של המספרת וסגירת המעגלים שהיא יוצרת לאורך הסיפור ומוליכה את הקוראים מתחושות חוסר אונים, פחד, אשמה ובדידות לתחושות של העצמה, התמודדות ואף מחויבות לשינוי חברתי. במובן הזה הופך הסיפור לסיפור של התמודדות עם טראומה שאינה רק אישית כי אם חברתית, שאינה רק קשורה ל"הלם קרב של חיילים במלחמה" אשר כל כך מאפיין את החברה הישראלית, כי אם לחייהן של נשים רבות החיות כאן ומציאות חייהן שוזרת בין המצב הביטחוני- לאומי המעורער ובין היותן נשים החשופות לפגיעה וסקסיזם גם במרחבים הפרטיים והציבוריים הנחשבים בטוחים כביכול.
ניתן לראות בסיפור המסע האישי המוצג בספר גם הצעה עתידית לסיפור מסע חברתי. לא בכדי מגדירה ליאור את עצמה כ"מטפלת חברתית" במהלך הספר ובכך מייצרת מחדש את החיבור בין האישי לפוליטי (שכה מאפיין את הכתיבה הפמיניסטית). הטיפול המכוון אל הנפשי, ממקם את הפרט במרכזו, מייצג את הפניית הזרקור לעבר הסיפור האישי והתמודדות עמו. אולם הטיפול של ליאור אינו מכוון אל הפרט ה"חולה" כי אם אל החברה ה"חולה", היוצרת ומשעתקת את גילויי המחלה. כך היא מצהירה כי לא יתכן שינוי חברתי ללא חיבור לאישי, הפרטי והייחודי ומצד שני, הישארות בסיפור האישי, לא תצליח להוביל לשינוי חברתי. הספר הוא דוגמה מרתקת לשילוב מאוזן ומדויק בין האישי והפוליטי.
ה"סיפור של הדרך" אינו מסתיים, אלא נשאר פתוח ומזמין את הקוראים שוב ושוב להתמודד עם קונפליקטים לא פתורים כשאנו מלווים את הילדה המתבגרת והופכת לבת זוג, לאימא, לפעילה חברתית. הספר ממשיך וקורא לכל אחת ואחד להצטרף לדרך, לשנות, להתבגר, לפעול למען חברה טובה יותר.
ענבל וילמובסקי