כן, זה קורה!

אלימות מינית כלפי ילדים מאוד מפחידה אותנו.

כשאנו מסתכלים סביבנו – נראה שזה לא קורה הרבה. אולי סתם מפחידים אותנו?

כעבור שנים, במפגשים המאפשרים לדבר על הנושא – מתברר שזה קורה לא מעט. שליש מאירועי התקיפה המינית קורים עד גיל 12. עד גיל זה ילדה אחת מעשר (!) חוותה/חווה אלימות מינית כלשהי. עוד הערכה מדברת על כך שבנים ובנות עד גיל 10 נפגעים במספרים זהים.

בנוסף – רוב הפגיעות מתבצעות בסביבה הקרובה וע"י משהו המוכר לילד/ה. כלומר האזהרות שלא לדבר עם זרים, לא לפתוח הדלת וכד' אינן רלוונטיות בדרך כלל.
אז איפה הם הילדים האלו? למה שומעים אליהם רק כשהם כבר גדלים? מה? אנחנו, ההורים, לא רואים? אנחנו לא שומעים?

במקרים רבים אנו לא שומעים מפני שהם (הילדים) לא מספרים. הם לא מספרים בגלל מספר סיבות משולבות לעיתים; בושה, אשמה, חשש, חוסר ידיעה מה לומר ועוד. כאשר מדובר בחברה דתית/חרדית בה נהוג פחות לדבר על דברים הקשורים למין – הדיבור על אלימות מינית קשה עוד יותר.
מה אנו ההורים יכולים לעשות?
ראשית: להקשיב! אם ילדינו אומרים משהו בכיוון הנשמע לנו מוזר, אם ילדינו "מביאים" איזה ידע לא ברור ולא מותאם בנושאים מיניים – לא להשתיק!! אלא להקשיב למה הם אומרים ולפתח איתם שיחה (עד כמה שניתן ללא לחץ וכעס) ולברר מהיכן הידע הנ"ל.

דובבו את ילדיכם: פעמים רבות הפוגע ינסה להתקרב וליצור קשר עם הילד/ה, שאותם סימן כ'קורבן הבא', ורק לאחר שרכש את האמון – יפגע. לכן, אם תקפידו על שיחות מהותיות על בסיס יום-יומי עם ילדיכם, ייתכן ותוכלו לאתר קשרים חדשים, התנהגויות חריגות שיאפשרו גילוי מצב של פגיעה בילדיכם.
שנית: לשים לב להתנהגויות החורגות מהשגרה או ממאפייני הגיל של הילד/ה.

הסימן המשמעותי ביותר לפיו ניתן לאתר ילד/ה, נער/ה שנחשף/פה להתעללות מינית הוא ירידה או החרפה דרמטית במצבו הרגשי. הביטוי לכך הוא התנהגות מוזרה או חריגה ושינוי חד במוכנות להתנסות בחוויות מהם נהנו בעבר, או להתנסות בחוויות חדשות ובלימוד נושאים חדשים, או שינוי חד בגישה ללימודים בכלל.

סימני זיהוי:
הופעה חיצונית מרושלת – בגדים מלוכלכים או שאינם מתאימים לעונות השנה.
מצב גופני – עייפות תמידית, חולה לעיתים קרובות, פציעות וחתכים, קשיים בישיבה, תלונות על גירוי בישבן או באברי המין, בחילות וסחרחרות, הריון.
יכולת קוגניטיבית ומצב לימודי – הידרדרות קיצונית ופתאומית בלימודים ללא סיבה ברורה.
מצב רגשי – נראה מפוחד/ת ומאוים/מת, מתוח/ה, מבולבל/ת, אדיש/ה לסביבתו, בוכה לעיתים קרובות, האשמה עצמית, מיואש/ת, פאסיבי/ת, כועס/ת ועויין/נת, מראה סימני אובדנות או מדברת על כך.
התנהגות – חוסר משמעת קיצוני, בדיקת גבולות, יצירת עימותים חריפים, התעללות בילדים או בבעלי חיים, גניבות, נטייה לשוטטות, שימוש באלכוהול או סמים, הרתעות מעזרה רפואית, מחזיק/ה סכומי כסף שמקורם לא ברור, לא נוח עם המיניות.
התנהגות דתית קיצונית. אדיקות מחד או פריקת כל עול מאידך.
רבים מהפוגעים (מורים, רבנים, שכנים, בני משפחה) גורמים לילד/ה לחשוב שהם היחידים בשבילם ושהם אוהבים רק אותם. הם מנסים לשכנע את הילד, שאפילו ההורים שלו לא אוהבים אותו! הילד/ה עלולים להיות שטופי מוח ולהתחיל להאמין בכך. במקרים כאלה, אולי תמצאו שהילד שלכם מתחיל להתרחק מכם.
הימצאותם של אחד או יותר מהסימנים הללו אינה מצביעה בהכרח על תקיפה מינית, אך מחייבת בדיקה!

חלק מהתגובות, ובפרט התגובות ההתנהגותיות-רגשיות מצביעות על מצוקה ויכולות לנבוע גם ממצוקות אחרות, אולם זהו מצב הדורש בדיקה והתערבות של מבוגר.

אל תהססו להתייעץ!! (רק חישבו מה יכול להיות מחיר הטעות)

איך להגיב כאשר ילד/ה חושפ/ת בפניכם תקיפה/ניצול מיני?
את הבכי, הקושי, הכעס, סערת הרגשות שלך – (עד כמה שניתן) לא מול הילד/ה!!

לא לעשות
לא לשאול שאלות "למה"
לא להרבות בשאלות, לא לחקור!!
לא להטיף מוסר
לא להטיל אחריות
לא להטיל ספק בנאמר (גם אם נישמע מוזר ולא הגיוני).
לא להבטיח מה שלא נוכל לקיים
לא להבטיח סודיות ולא לדרוש מהילד/ה לשמור את הסוד

כן לעשות
להקשיב, לתמוך, להאמין, לאהוב.
לעודד לדבר (שאלות פתוחות וכלליות: "מה קרה?" "ומה קרה אח"כ?").
להתייחס לתחושות ולרגשות העולים עכשיו!
לחזק (כל הכבוד שסיפרת, רוב הילדים שנפגעים לא מספרים – את/ה סיפרת, את/ה גיבור/ה!)
להעלות על הכתב את דברי הילד/ה, בהקדם ובצורה המדויקת ביותר ולשתף גורם מקצועי.
הצעד המכריע בפתרון בעיה הוא גילוי היותנו חלק ממנה!

מה ניתן לעשות כדי למנוע את התקיפה המינית הבאה?

מקומות מסוכנים
מקווה – רבים מהפדופילים במגזר החרדי בוחרים את המקווה כמקום לבצע בו את זממם.

מה יותר קל בשבילם מאשר להתקרב לילד צעיר ובודד, שממילא כבר עירום?

לכן, לעולם אל תשלחו ילד (אפילו בן 12-14) לבד למקווה. הוא צריך להיות בהשגחה צמודה של אביו.
רשימה חלקית של פדופילים שפעלו במקווה: מיכאל זאדה (אלעד), מנחם גייגר (אשדוד), אברהם מאיה (בני-ברק), יורם צפירא (אריאל). את כל הפרטים ניתן לקבל באתר "תנו לגדול בשקט": www.besheket.com

משפחה – לא נעים לדבר על זה, ואפילו לא לחשוב – אבל רבים מהפוגעים באים מתוך המשפחה הקרובה: אבא, אח, בן-דוד, דוד או סבא. בכל שנה מתגלים בארץ מאות מקרים של פגיעה מינית בתוך המשפחה. (וכמה לא מתגלים?)

במקרה כזה, הפוגע יכול לגרום לילד לחשוב, שזהו המצב הרגיל ושהם צריכים לשתף פעולה. הילדים עלולים לא להעלות בדעתם אפילו, שמדובר במצב לא טבעי. לכן, צריך לשאול בצורה עדינה:

"האם יש מישהו במשפחה שעושה לך דברים לא נעימים ומבקש ממך לא לספר על זה?” "אם הוא אומר לך שאם תספרי, הוא יעזוב את הבית או שיקרה לך אסון כזה או אחר – אל תאמיני! אני פה בשביל להגן עלייך וחשוב שתספרי את הכל".

נכון, לרבים בקהילה הדתית יש ילדים רבים, וקשה לעתים לפנות זמן ולדבר לעומק עם כל אחד מהם, כדי לוודא מה מפריע לו ואם יש מישהו שתוקף אותו או מאיים עליו, אבל זה חשוב להקדיש אפילו כמה דקות פעם בשבוע לכל אחד מהילדים.

סגור לתגובות.