הערב בקורס ההכשרה לממונות על מניעת הטרדות מיניות ביישובים, דיברנו על בנים.
ולא, לא כמו שזה נשמע.
דיברנו על הפגיעות של הבנים, על הציפייה מהם להיות חזקים.. לא להביע.
דיברנו על זה, שמשהו קורה כשהם גדלים, ופתאום מגע הופך להיות אחד משניים: מיני או אלים.
ומה עם מגע חברי?
להחזיק יד סתם כך?
בשלב מסוים זה פשוט לא לגיטימי יותר.
ויש לזה השלכות- כי זה מלחיץ, ומקבע, ובהכרח שם את הבנים על אחד משני קצוות- והחיים הרי לא נמצאים בשני קצוות…
אולי כולנו צריכים קצת לשחרר מהילדים שלנו, הבנים. מהציפייה שיהיו חזקים ולא יבכו ולא יגעו ולא ירגישו..
כי מנעד רגשי זה דבר בריא. ורגשות שמובעים נכון, הם רגשות שלא נכלאים ומצטברים ואז מתועלים החוצה בצורות פחות מיטיבות- לפעמים באגרסיביות של ממש.
בואו נאפשר להם להרגיש. בשבילם… ובשבילנו.