לפעמים מקרוב רואים פחות טוב

אלימות מינית היא כזו אשר לרוב לא משאירה סימנים חיצוניים ברורים. אלימות שאינה ברורה תמיד לכלל ולעיתים גם לא לאלו שחווים אותה על בשרם ונפשם. אלימות שפעמים רבות, כאשר אנו חווים אותה, איננו מבינים ברגע הראשון שהיא כזו. אלימות שבה לתוקפים, בדרך כלל, יש מגוון כוחות רב יותר מאשר לנתקפים. אלימות המפחידה אותנו. אלימות שקל יחסית להתעלם ממנה. אלימות שנוח יותר להשתיק אותה מאשר להתמודד ולטפל בה.

אלימות כזאת מאיימת על הלכידות החברתית ולכן משתיקים אותה.

המסרים המשתיקים בקיבוץ עוברים ומחלחלים בלי מילים, לא בצורה ישירה וברורה. את מנגנוני ההשתקה ניתן למצוא במקומות שונים בחברה הקיבוצית.

בקהילה הקיבוצית, יש עדיין לכידות חברתית רבה יותר מהרגיל. לכידות חברתית נתפשת לרוב כדבר חיובי. היא נותנת תחושת ביטחון לחברי הקבוצה. אבל רק לחברי הקבוצה שלא מאיימים על אותה לכידות חברתית. אלה המאיימים, מושתקים או אף מוקעים מהחברה.

תקיפה מינית בקיבוץ היא מצב של פיגוע רב נפגעים. או נכון יותר לומר, שלא התקיפה עצמה אלא חשיפתה הינה בגדר פיגוע רב נפגעים.

המשבר בחיי הנפגעים, מתחיל מאירוע הפגיעה וממשיך אחר כך, לעיתים יותר ולעיתים עוד יותר. הדבר תלוי הרבה בתגובות החברה. התגובות הגלויות והתגובות הסמויות. אלה ישפיעו על זמן שמירת הסוד, על דרכי גילויו, ועל דרכי ההתמודדות המקצועית והחברתית.

המשבר בחיי כל היתר מתחיל מרגע חשיפת התקיפה המינית. בני ביתם של הנפגעים; הורים ילדים, בני זוג, חברים. התוקף ובני ביתו: הורים, ילדים, בני זוג, חברים. קהילת הקיבוץ על מרכיביה: הנהגת הקיבוץ, אנשי טיפול, החברים ברחוב הקיבוצי. אין הפרדה בין שלוש יחידות אלו, וכל אחד מחברי הקיבוץ נמצא באחת מהן , שתיים או לעיתים בשלושתן.

אנו יכולים לומר כי חברה בה קורות תקיפות מיניות הינה פגועה עוד לפני גילויי התקיפה, אולם אז, בדרך עקיפה אנו מחזקים את דינאמיקת ההשתקה, שכן חברה אינה מעוניינת להיראות בעיני עצמה, או בעיני אחרים, כחברה פגועה. אז החברה בריאה ונורמאלית ומתפקדת עם כל משברי החיים "הרגילים", עד שנחשפת תקיפה מינית. ישנה זהות בתזמון תחושת הפגיעה בין החברה לתוקף. החיים מופרים באחת, ולכן ישנה גם זהות "אינטרסים" לגבי הצורך בחזרה לשגרה. הפרת שגרת חיי התוקף נראית יותר לעין. חייו היו רגילים עד כה, והנה בגלל דיבור על אירוע כלשהו, מתהפכים לגמרי. במידה מסוימת, התוקף דומה לנו יותר. חיינו התנהלו להם והנה בגלל דיבור על אירוע כלשהו, מתהפכים לגמרי. אנו יכולים להזדהות יותר עם תחושת השבר בחיים הקורה בגלל "סיפור" של מישהו אחר. מבחינת התוקף, המשבר אינו אירוע התקיפה עצמו אלא תחילת הדיבור עליו. גילויו, חשיפתו לאוזניים נוספות. זהו גם רגע המשבר מבחינתנו כחברה. ולכן, מבחינת החברה, אם לא נדבר על התקיפה, לא יהיה משבר. האפשרות של "להרוג את השליח" קורצת מאוד. מה גם שבדרך כלל ל"שליח" בסיטואציות אלו אין הרבה כוח.

על פי הגישה הכלכלית, לכל דבר יש מחיר. ובכל רגע נתון נבחר לעשות את אותו דבר שמחירו פחות. מחיר רגשי, מחיר חברתי, מחיר כלכלי. המחיר המיידי של התמודדות החברה עם התופעה נראה כמעט תמיד גבוה הרבה יותר ממחיר ההשתקה. גם לנפגעים המופיעים כיחידים וגם לחברה. כי אולי זה לא ממש "זה". אז בהתחלה, מנסים לשכוח. אולי כשאקום בבוקר זה כבר לא יהיה. אולי זה היה רק חלום רע. אולי בעצם רק המצאתי את זה ואז במציאות האמיתי זה לא קיים. אולי יש כאלה שמצליחות או מצליחים. אני לא מכירה. אני כן מכירה את אלה המשלמים את המחירים. המחירים בלילה, המחירים ביום, המחירים במערכת הזוגית והמחירים אל מול עצמם. כשהמחירים האלו מתרבים ונראה שישנה אפשרות "זולה" יותר, מנסים אותה.
בזמנים אלו עם כל שינויי ההפרטה, יחד עם העצב על אבדן הלכידות החברתית ישנם מצבים בהם דווקא התרופפות של זו מאפשרת להשמיע ולשמוע קולות נוספים. ואת ההרשאה להשמיע קול אחר יש צורך לומר בקול ברור.

חברה בריאה היא זו שלא מתביישת, לא מתכחשת, לא משתיקה. כי מי ששותק הוא חלק, גם אם נדמה לו שהוא לא מעורב ולא שייך.
הדרך היחידה שלנו כחברה למזער את השתיקה היא לדאוג לכך שמחיר החשיפה יהיה פחות מזה של השתיקה.

סגור לתגובות.