כבר לא ילדים. כולם מסביב מדברים על זה שכבר לא ילדים, אבל אני מרגישה ילדה ולא יודעת מה זה אומר.
מה להתחיל ועם מי?
אהה, כן, בנות ובנים מתעניינים אחד בשני. גם אני. כבר מתאהבת בבנים. יש גם כאלה שכנראה מתעניינים בי אבל הם לא חופפים לאלה שאני מתעניינת בהם – אז אין לי חבר. אבל כן מסתובבת עם בנים. ויש מישהו בבית הספר, שנה מעלי, שקרא לי 'פרפרית'. מה הוא יודע בכלל?
כי הנגיעות היחידות שמכירה, הן מאבא. ליטופים. לא כמו של ילדים. אז מה עושים עכשיו?
אני כנראה כבר לא ילדה, כי אחרי אבא, מגיעים אחרים (מה יש להם?) ומה יבוא אחר כך? ומי יבוא אחר כך?
לפי מה שנראה עד עכשיו זה לא מלהיב להתבגר, אפילו קצת מפחיד.
או בעצם, אולי זו אני? הרי לא יכול להיות שככה זה אצל כולם. נראה שלכולם טוב ומצליח ומהנה. כנראה אני כזאת. (רק אחרי כמה שנים הבנתי שכל אחת ואחד מתמודדים עם העסק הזה של 'גיל ההתבגרות')
אז צריך לתפקד וצריך להתמודד
צריך להיות יפה ולהראות טוב, אבל (אולי) לא יותר מדי
צריך להיות נחמדה אבל (אולי) לא יותר מדי
צריך להיות חכמה וטובה וללמוד טוב, אבל (לפחות במקום בו אני למדתי) לא יותר מדי
צריך להיות עצמאיים אבל גם לשמוע בקול ההורים (לכל מה שהם אומרים?)
צריך להיות אחראיים (וזה אף פעם לא מספיק), צריך לעזור להורים (בהכול?), צריך להיזהר (ממי?)
צריך ליהנות וצריך למצות, כי כולם אומרים כמה הוא גיל יפה וכמה הוא עובר מהר. מתגעגעים אליו אחרי שעובר.
– איכס, שיעבור כבר.
בלבול של גיל, בלבול של ליטופים מאבא – איך מצליחים להתמודד עם זה בכלל?
צריך וצריך,
ומרוב שהצטרכתי –
כבר שכחתי
מה אני רוצה. אוווףףףף
(מתוך שיר של אריק אינשטיין, מילים: יהונתן גפן. לחן: יוני רכטר)
