מחושך לאור… לאפור – נפגעות תקיפה מינית והתקשורת

• באיזה גיל זה היה?

• מה הוא בדיוק עשה?

• איפה אמא שלך היתה?

כל כך הרבה אלימות מינית מתרחשת סביבנו, אבל בכל פעם כשהיא "מתגלה", אנחנו מזדעזעים.
קל לדבר על זה מרחוק, ממרחק. לפעמים זה אפילו נתפס כסקסי – המוח שלנו שומע "מין" ונהנה להזדעזע. בתקשורת אוהבים את זה. סקס מוכר, לא?
כשמדברים על הנושא, בעיקר בטלוויזיה, צריך להביא "משהו אמיתי" – מישהי שזה קרה לה. רוצים לדבר עם נפגעת. ואז ישאלו אותה את השאלות הגרפיות-פורנוגרפיות האלה, כדי לרתק את הצופים בבית. ריתוק שמלווה בשיתוק – "מזל שזו לא אני, מזל שזו לא הבת שלי".

בתקשורת אוהבים את זה.

ככה מצליחים להגיע לבטן של הצופים והמאזינים. בעיקר אם זו הפעם הראשונה שהסיפור מתפרסם ואפשר להריח את "הדם" שעולה ממנו. התקיפה המינית יוצאת מחושך לאור אחרי שנות סוד ושתיקה.
הרבה שנים שתקתי. פתאום היה לי כוח ואמרתי לו להפסיק. והוא הפסיק.
עוד כמה שנים שתקתי, לא ידעתי מה לומר. אולי, אם היו שואלים… אבל אף אחד לא שאל.
ראו שקשה לי, ושלחו אותי לפסיכיאטר. סיפרתי לו, בפעם הראשונה. איש בעל סמכות ותפקיד, "מבוגר אחראי". אפשר סוף סוף להגיד למישהו שיעשה משהו. שביב של תקווה. אבל לא. הוא ניצל את המידע, ניצל את הסמכות שהייתה לו, אמר "נגיד שאני אבא שלך" ורצה לעשות את מה שאבא שלי עשה לי. ברחתי משם. עוד שנה של שתיקה.

יום אחד אמא שאלה. אחרי שנים, ראתה שמשהו לא בסדר. ניצוץ של תקווה. סיפרתי לה. היא שאלה אותו, הוא הכחיש, ושום דבר לא קרה. בחזרה לשתיקה.

מתוך שנים של שתיקה

מתוך שנים של בדידות בשתיקה, מתוך תחושה של חוסר אמון בכך שבאמת רוצים לשמוע, יש משהו מפתה כשמישהו רוצה באמת להקשיב. אולי באמת למישהו אכפת, אולי באמת יקרה פה שינוי. אם יקשיבו באמת, כבר לא אהיה שם לבד. הנה אפשרות, זיק נוסף של תקווה. מחושך לאור.
הרצון לצאת לאור והאינטרס של התקשורת להתחבר לצופים, דרך הסיפור שלי, חוברים יחדיו. אני גם יודעת שחיבור כזה יכול לגרום לשינוי בתפישת הצופים, לשינוי עמדות, שינוי תפישות.
אלימות מינית, גילוי עריות זה משהו שנוח לנו לחשוב עליו כאשר הוא נמצא רחוק מאיתנו – "משהו נוראי" שקיים במקום אחר, בעולם אחר, אצל אנשים אחרים, שהם לא אנחנו. כשפוגשים מישהו שניפגע וניראה כמונו, ההסתכלות משתנה. מחקרים מראים כי אנשים המכירים ניפגעים/ות באופן אישי – חושבים בצורה הרבה פחות סטריאוטיפית על הנושא.

שואלים אותי: "את מוכנה להתראיין?"

התחקירנית מתקשרת. היא קצת נבוכה, תמיד צעירה. מנסה להיות נחמדה. לא תמיד נוח לה לשאול את השאלות האלה, היא מנסה להיות מבינה, אבל זה התפקיד שלה. "באיזה גיל זה היה?".
אני מדברת איתה קצת. היא מתקשרת שוב, בשביל לתת פרטים לוגיסטיים – לאן להגיע ומתי, אם מדובר בתוכנית בוקר אז היא אפילו מציעה להתקשר להעיר אותי, כדי שאגיע בזמן. איזו אכפתיות. אם זאת טלוויזיה, היא אומרת: "תבואי קצת קודם לאיפור". אולי באמת אכפת לה. על כיסא האיפור, מול המראה, אני רוצה להיות יפה.
מול המראיינים, הברכיים רועדות מתחת לשולחן. מזל שלא רואים. הם משתדלים להיות אמפטים, אכפתיים, עושים את העבודה שלהם.
(האם הם באמת כאלה? איכפת להם ממני? איכפת להם מהנושא? האם הם באמת במאבק הזה נגד אלימות מינית? האם הם מאמינים לי? )
"באיזה גיל זה היה?", "מה קרה?", "מה הוא עשה לך?". עוד כמה "למה" ו"איך", וזהו, נגמר הראיון. כמה דקות קצרות שנחשבות המון זמן במושגים של טלוויזיה או רדיו. לפעמים התחקירנית זורקת שלום בדרך החוצה, לפעמים לא. היא צריכה לדאוג לאייטם הבא. זאת העבודה שלה.

אני יוצאת החוצה, כמו מקולנוע

בכניסה, אורות ושטיח אדום מקבילים את פני הבאים. הרבה מחשבה הושקעה בקבלת הפנים הזאת – תמונות על הקירות, הרבה אור, אפשר לקנות אוכל (גם אם רק ממתקים) ושתייה. אבל ברגע שנגמר הסרט שלטי היציאה מפנים למסדרון אפרורי. כבר אין תמונות, אין שטיח, אין הרבה אור, אין קבלת פנים, אין אכפתיות. כבר לא צריך אותי יותר. רגע אחד של תקווה צבעונית ואחר כך חזרה לאפור.

חלל גדול של רִיק. היה שווה?

מזכירה לעצמי שבין הצופות והצופים ישנם כאלה שעדיין בחשכת הבדידות.
משכנעת את עצמי שכל ראיון כזה שולח קרן אור שאין לי תמיד מושג לאן תגיע.
מקווה שקרן האור הזאת תראה למישהי שהיא "לא לבד".

לפעמים זה מצליח.